סיפור שעיצב אותו,
סיפור שהפך אותו להיות מי שהוא היום,
סיפור שהוא אף פעם לא סיפר.
תדמיינו את הילד שיושב בקצה של הכיתה ומפחד להרים את היד לדבר מהפחד שיצחקו עליו,
ילד שיש לו 100 במבחנים אבל 0 בחברים,
ילד שמדביקים עליו כל מיני שמות וכינויים…
זה הסיפור שלי, ואולי גם הסיפור שלכם.
סיפור שמתחיל בבית הספר 'מלחמה' ומספר על ילד שהסתיר את הלב מתחת למיטה,
ילד שאף פעם לא היה מלך הכיתה ולא היה מסוגל להרים את הראש להסתכל במראה,
ילד שבשבילו כל מפגש עם ילדים אחרים הרגיש כמו ניסיון לשרוד, להישאר בחיים.
זה היה הילד שהייתי.
התמונה הזאת זה לפני ואחרי,
והיא שווה הרבה יותר מאלף מילים מבחינתי.
בתמונה בצד ימין הייתי ילד הזה שתיארתי לכם,
זה היה בכיתה ח' בשנת 2010
כל הכיתה יצאה לגיחה, אפילו לא ידעתי שצילמו אותי.
אני זוכר שראיתי את התמונה הזאת בפייסבוק אחרי שחזרנו רציתי לבכות.
הייתי הילד הזה שתיארתי למעלה,
ילד עם ביטחון עצמי נמוך ודימוי עצמי נמוך אפילו יותר.
תמיד חלמתי להיות הילד הזה בצד שמאל.
בשנת 2014 הגשמתי את החלום הזה.
הייתי בן 17, ילד בכיתה י"ב.
בדיוק יצאתי ליום הולדת לחבר,
ידעתי שצילמו אותי ואפילו ביקשתי שיצלמו.
אני זוכר שראיתי את התמונה הזאת בפייסבוק וגם עכשיו רציתי לבכות,
רק שלבכות מאושר.
הייתי הילד הזה שחלמתי להיות,
ילד שיודע שהוא כן מספיק טוב,
ילד שמעריך את עצמו,
ילד שיודע שהוא כבר לא אותו הילד כמו בכיתה ח'.
ילד עם ביטחון עצמי,
ילד שלא מפחד להרים את הראש,
ילד שיש לו קשרים חברתיים ויודע ליצור כאלה.
אז מה קרה בין השנים האלה?
מה קרה בין התמונות האלה?
יצאתי מאזור הנוחות שלי,
עשיתי דברים שהפחידו אותי,
דברים קטנים שגרמו לי לרעוד ולהזיע.
היום הם לא מפחידים אותי כמו פעם,
אבל אני עדיין עושה אותם,
ומשתמש בכלים שהשתמשתי אז.
אני מדבר על זה בהרצאה שלי,
איך עשיתי את השינוי?
איך פיתחתי ביטחון עצמי?
ואיך השתחררתי מדימוי עצמי נמוך?
היום אחרי שעברתי את זה אני כבר במקום אחר.
אני חי את החיים בביטחון, באומץ ובאמונה בעצמי,
והלוואי ותהיה לי את ההזדמנות להעביר את הכלים האלה לבני נוער אחרים ברחבי הארץ.
אם הצלחתי לגעת בכם אפילו קצת,
אתם מוזמנים ללחוץ על הכפתור שנמצא למטה,
להשאיר את הפרטים בטופס ויותר מאשמח ליצור איתכם קשר ולהגיע להרצאה (:
מחכה לפגוש אתכם ואת התלמידים, אור הלפרין.